המומחיות שלי
ביבליותרפיה
נטייתנו הטבעית היא לארגן את הידיעות שלנו על עצמנו דרך נרטיב, עלילה, סיפור. למעשה כולנו סופרים מלידה, אך לא כולנו מניחים את הספר שלנו על המדף לעיני כל. לעתים זה פשוט מפחיד מדי. אילו עיניים נפגוש, טובות? עוינות? יעלעלו בנו מהר וידפדפו, או יהפכו את הדפים לאט, פסקה אחר פסקה? וזה בסדר גמור, להסס או לסגור כריכה אל כריכה. אלא אם שטחים שלמים בסיפור נעלים מעינינו שלנו. אז, אנו עשויים לחוות תקיעות, חוסר פשר, אי הבנה של פעולות מסוימות שלנו. אלה עשויים להוביל לחוסר ביטחון וצמצום התנועה שלנו במרחב ולתחושה כי אנו לא בשליטה על הנעשה בחיינו. שם עולים לא פעם תסכול, חוסר אונים, כעס... ברגע שכזה, הפנייה לקורא מלווה, קרי המטפל, תוכל לתמוך. הביבליותרפיה מציעה לקרוא בסיפור הייחודי לנו ולסייע לכותב הסיפור להסתקרן מן ה'כתוב'. באופן זה, פסקאות ואף פרקים שלמים, בהחלט זוכים לטוות קו אחר וחדש בעלילה.
מצבי טראומה
לא פעם נסמן כמה פערים חשובים בין האירוע הטראומטי בו נאלצנו לקחת חלק ובין ההחלמה ממנו; פער בין משך האירוע, עשוי להיות רגעי או ממושך, לבין השטח שתופס בתוכנו בדיעבד – לרוב יתקבל אלינו דרך דלת פרוצה, ברוח סערה, ויתמקם בתוכנו להרבה מאוד זמן. לעתים, אף לחיים שלמים. עוגן טיפולי במצבים אלה, יהיה להתבונן במצבים של חוסר שליטה מן העבר שלנו למול פוטנציאל להחזקת ההווה שלנו, בידיים בטוחות. ידינו שלנו. עיקרון מנחה בליווי במצבים מן הסוג הזה, יהיה חתירה אל קבלת החוויה החדשה שהתקבעה בתוכנו. באופן כמעט פרדוכסלי, אותה הקבלה, תניב חלקי הפשרה ותנועה: ממצב קבוע, אל מצב גמיש, על פני ניסיונות חוזרים (וחשובים לא פחות) של דחיית האירוע, הפניית עורף. גם ניסיונות אלה חיוניים ובעלי ערך, הרי דרך המשאלה לסגור את הדלת שנפרצה אל 'ביתנו', לסדר ולנקות כאילו לא היו הדברים מעולם – נלמד משהו על עצמנו. אולי על הרצון והשאיפה הקיימים בנו, להשיב את חיינו אל סדר וארגון מיטיב.
פסיכותרפיה פסיכואנליטית
משימת העבודה האנליטית ממוקמת בהכוונת המטופל אל דיבור ספונטני ויומיומי ועוסקת בחתירה אל הגילוי. אנו פועלים בעולם דרך השפה, היא שער הכניסה שלנו אל המציאות. זו שבתוכנו וזו שבינינו, בתוך יחסים. המילים שלנו נשלפות בשטף, חיוני או מצומצם, מהיר או איטי, תוהה או יודע. כל אחד 'לובש' אחרת את השפה ומציג אותה לסביבה בדרכו המיוחדת. המילים שלנו בעלות ערך ומחזיקות בידע על מי ומה שאנחנו, ברגע נתון. הנחת יסוד באנליזה היא כי דרך הקשבה למילים, דבר מה ייחשף ונלמד משהו על עצמנו. ללימוד הזה יש ערך ממשי בעולם מאחר והוא מסייע לנו להתבונן ולפעול בקצב הראוי לנו, על פני להגיב לדרישות הסביבה מבלי להתחשב בצורך שלנו. באופן זה, אנו בהחלט מתמירים מציאות מצויה במציאות רצויה.
משברי חיים
ניסיוני מלמדני כי מטופלים המגיעים אליי בעקבות משבר, סוחבים משא כבד על כתפיהם; משא של דחק, מצוקה. משבר מטבעו שובר משהו, סודק עד היסודות מציאות מוכרת, שלמה. או לכל הפחות כזו שנדמתה לנו כשלמה. זה קורה כל כך מהר ומטבע הדברים אנו לא מספיקים להתארגן לקראתו. כמו גל גדול, המשבר מגיע והופך אותנו באחת. המצוקה ניכרת לא פעם בתחושת מחנק. מה אעשה עכשיו? איך אסתדר? מאיפה אמצא הכוחות להתמודד? מי אני בלעדי? ועוד. הטיפול באזורים אלה, מסייע לטעת תחושת ביטחון ומסוגלות מחודשות על ידי שימוש בכמה נקודות מבט חיוניות וללא רצף כרונולוגי אלא בהתאם לצורך: האחת- שהייה בסביבה השבורה, זאת על מנת ללמוד אותה ואת תנאי השטח החדשים ובאופן זה למקם יתדות חדשים באדמה שרעשה, עוגנים. השנייה- היזכרות במי ומה היינו לפני שמשהו נשבר. זאת על מנת לסייע באיחוי בין חלקים שנסדקו בנו בעקבות המשבר ובין חלקי חוסן שיוכלו לתמוך בנו. השלישית- לנוע אל עבר פרספקטיבה, המשבר כחלק מחיינו על פני חיינו הם המשבר. זאת במטרה לקנות מחדש חוויה של שליטה וכושר תנועה.
אבל ואובדן
ישנם שני מעגלי אבל מרכזיים אותם נוכל לסמן תחת הכותרת 'איבדתי מישהו בנסיבות טבעיות' אל מול 'איבדתי מישהו בנסיבות לא טבעיות.' להתאבל על אדם יקר הקרוב אלינו זו חוויה מטלטלת, עוצמתית, מתמשכת ומשנת חיים. כשמדובר בנסיבות טבעיות, כמו מחלה או זקנה, ההתמודדות תהיה באזורי נפש מסוימים. אחד מהם יהיה לחוות את החסר הגדול של יקירנו ובהתאמה לחוות את עצמנו, מוחסרים ממנו, מעתה ואילך. וכשמדובר בנסיבות לא טבעיות, כמו אובדנות, תאונה, אירוע מסכן חיים, ההתמודדות הנפשית תפנה לאפיקים, לא פעם אחרים. בהם לא פעם תעלה אשמה, המחשבה שיכולתי לעשות משהו אחרת, אולי אפילו להציל. מחשבה כאילו הדברים בשליטתנו. כל מקרה הוא פרטי וייחודי, בין היתר מתוך מערכת היחסים הפרטית והאישית שרקמנו לאורך חיינו, עם האדם אותו איבדנו. בליווי חוויית חיים זו, נבקש לאפשר למילים המדוברות את מלוא המקום. המילים שאולי נרגיש שאינן 'מקובלות' או שאסור שייאמרו, והמילים שאנו עשויים למצוא בהן פיסת נחמה. דרך מתן הלגיטימציה לרוחש בתוכנו במצב האבל בו אנו שרויים, נוכל לגלות חוף בטוח של חיים.
דיכאון וחרדה
אחד המאפיינים העיקריים עליהם מדווחים מי שמתמודד עם דיכאון הוא קושי להחזיק תקווה, וייאוש עשוי להופיע ו'להתנחל' בתוכנו לתקופה מאוד ממושכת. אחד המאפיינים העיקריים בקרב אלה המתמודדים עם חרדה הוא חוויה של איבוד שליטה על ההווה, מאחר ומחשבות על העתיד מאיימות מדי. תחושה כי לא נצליח לעמוד ביעדים ובמטרות שהצבנו לעצמנו וכאילו ההגה ברכב הפרטי שלנו נלקח בידי נהג אחר... 'אבל מה אם אכשל?' ואיך אתמודד עם כל כך הרבה מטלות?' ועוד. משותף לדיכאון וחרדה הוא קול פנימי שתפקידו לשפוט אותנו, 'להוריד' אותנו. לספר לנו כמה לא נצליח לשנות את המצב, וכך נמצא את עצמנו לא פעם בחוויה של תקיעות. חוסר פעולה. הימנעות. בתהליך משותף נוכל בתור התחלה לבטא את מה שעולה על רוחנו, את המחשבות המכבידות, את המתח הנפשי שמעניק לנו חוויה מאוד לא נעימה ביומיום. ולהתבונן באותו קול פנימי שפועל לרעתנו, לנסות לקבל את נוכחותו, ולאפשר לקולות נוספים, רכים יותר, להתגלות.