רפסודה על פני מים גועשים
 

'העולם כולו שקע בשנת חורף’, חשב מומינטרול. 'רק אני ער ולא יכול להירדם. רק אני אנדוד ואנדוד, ימים ושבועות, עד שאהפוך גם אני לערמת שלג שהרוח סחפה, ואיש אפילו לא ידע עליה’.

 

מומינטרול למשפחת מומין ברגע של מחשבה עגמומית משהו... זקוק למבט חיצוני, לעד, מישהו שירשום אותו בזיכרון. כי אחרת, מה?

כשאנחנו מקבלים על עצמנו כאב מבחוץ ומתמלאים בו מבפנים, האם הוא הופך לכאב שלנו? אם לאחרים קשה, קשה גם לי. זו דרך טבעית ואולי יסודית של רבים מאתנו, להעניק ערך או משמעות לפעולה נפשית שתכונתה ספיגה. במובן מסוים, זה מרגיש נכון יותר. פשוט כי לפעמים מובן לנו יותר מאליו להיות שרויים במועקה. שם, עבור חלק מאתנו, זהו אזור נוח. פעולה ממשית כנראה לעולם לא תייצר כאב מבלי שיהיה מלווה בתחושת ערות, חיוניות. היא אולי תדחק אותו לפינה, תדחה אותו לשעת כושר אחרת, תעמוד יציבה ביחס לתנודת המועקה. אך סביר כי לא תייצר עוד מנות ממנו.
 

להיות באזור נוח זו מעין הולכת שולל, של הנפש עלינו, מאחר ולא באמת נוח בו. אבל מצד שני גם לא באמת בלתי נסבל בו. למשל לגלול מהבוקר עד הלילה בפיד של ערוצי החדשות והרשתות החברתיות. יש בזה משהו ממכר, מלהיט בכאב, יוצק משמעות נסתרת לתוכן גלוי. עד לרגע שזה מתחיל לאלחש, לרוקן. ואז כבר קשה להפסיק ונוצרת השגרה החדשה. שגרת מלחמה. ואז כבר קצת קשה לזכור איפה אנחנו לולא.

 

במידה ודבריי גורמים אצל חלק להרמת גבה, התנגדות אפילו, זה נראה לי טבעי וחשוב גם. יכול ומשתמע כי להיות תחת משקל המועקה זו בחירה שאנו מודעים לה, כשבפועל התחושה הפוכה לחלוטין. איך בכלל אפשר להעז ולהעלות על הדעת כי היצמדות לכאב זו בחירה?

 

הרי זה לא פעם מלווה בקושי של ממש, עמוק. בכאבי לב וכאבי גוף. כרוניקה שלמה שממהרת להפוך להרגל, משהו לקום אתו בבוקר ולהירדם עמו בלילה. מה שמציעה זה שנוחות היא בעלת ערך ומעל לכל – טבעית. ואם רבים מאתנו כואבים יחד, הכאב מתפזר בתוכנו באופן שאפשרי לנו לשאת אותו. אנו רושמים אותו האחד עבור השני בתוכנו, עדים לכאבי רענו ולהפך. מתקהלים באמצעותו, ויש בזה כוח ושיוך. אך הנוחות אינה מטרה לשאוף אליה, אלא מצע להשתמש בו, כדי לעמוד אחרת, ולהמשיך הלאה.

 

אבל הלאה לאן?

 

בשבועות אלה אני פוגשת בשטח יחס מגוון והתמקמות ייחודית בקרב כל אחד ממטופליי נוכח האירועים הקשים והמתמשכים, ובכל זאת, ישנו מכנה משותף אצל רבים: נראה כי קשה לנו 'פשוט להיות' מבלי לחוות מתקפה פנימית של אשמה או בושה או סוג אחר של שנאה עצמית. כבר רבות נכתב ונאמר על כך, כפי שראוי ונדרש; על אשמת הניצולים וניוד האשמה אל עבר עשייה, מעין חובה מוסרית כלפי עצמנו. אם אנו לא מטעינים את היומיום הפרטי שלנו במשמעות וערך או לחלופין מתנדבים ותורמים למאמץ הלאומי, אנו עלולים למצוא את עצמנו בבור. פעולת הנתינה לאחר היא מעין 'תרופה' לחוסר האונים נוכח האימה שפקדה אותנו, פעולת מנע לתחושת התרוקנות. כמו שהכאב המשותף מביא לאיזו הקלה בתוך תעוקה, כך גם הנתינה המשותפת.

 

אבל מה עם פעולת הנתינה לעצמנו – פעולת ההרגעה העצמית - למה זו תמיד האחרונה להישלף? נדמה כי לטעון את היותנו ראויים לרגש או מחשבה כפי שהננו, זו זכות עודפת בשעת הישרדות. הנה, אפילו מומינטרול שמורגל בשגרה השנתית של תרדמת החורף, לא מצליח לשאת אותה היטב. הדאגה שיהפוך מחומר לאבק פשוט כי הוא היחיד שלא נרדם ואין מי שיחזה בו, יחווה אתו... זו דאגה בלתי נסבלת. ואנושית כל כך. הפחד שנהפוך לערמה מגובבת של משהו...

 

לכן אני מציעה מבט אחר על נתינה הכרוך בפעולה-פסיבית מסוג מיטיב; נתינה מתוך קבלה. זו עמדה ותחושה רווחת אצל רובנו – כי לתת לאחרים מביא לנו סיפוק ומלאות. כמו שאומרים, באתי לחזק ויצאתי מחוזק. אך מה עם לתת לאחרים לתת לי? כעמדה נפשית. דהיינו, לקבל. אולי שם, בנקודה בה אינני מעניק, אני עשוי דווקא לראות מה יש לאחר לתת לי ועל הדרך להזכיר לו כי אכן יש לו מה לתת? זה אומר לא פעם, לוותר. לוותר על עמדת הנתינה ולחשוף חלק מתוכנו. אותו הוויתור עשוי להיות קריטי עבור מי ששרוי בכאב בלתי נסבל, דווקא כי יכול להזכיר לו כי הדברים שיש לו להעניק מוכרים לו, מהבית. זיכרונות מהיכן שדלק האור, רגע לפני שהציף הכול, כיבה והכניס למצב של 'תרדמת'.  אותו הוויתור עשוי להיות קריטי עבור עצמנו לא פחות.

לפני שבועיים התראיינתי לכתבה ב Ynet שיזמה ניצן פינקו, על דרכים בהן ביבליותרפיה יכולה לסייע בעת מלחמה. אני זוכרת שני דברים שאמרתי לה במהלך השיחה הטלפונית:

1. כל אדם ראוי שילך דרך תחושת אשמה או בושה אם אלה מתעוררות בו וימצא את ההרשאה הפנימית לדאוג לעצמו, את הלגיטימציה להרגיש מה שמרגיש. 'איך אני חי בזמן שאנשים מתים/ 'איך אני בכלל מרשה לעצמי להיות מדוכא כשאני במקום בטוח ורחוק מסכנה', ועוד. מותר להיות מדוכא, ומותר לחיות. אבל לא תמיד 'מותר' מבפנים.
2. רבים מאתנו החליפו את הסיפור הפרטי בסיפור הקולקטיבי. לדבר הזה קראתי 'טראומת ההתחלפות'. אנושי להזדהות עם אסון ואימה, ובמידה מסוימת חיוני. אבל השאלה עד כמה, ואיפה עובר הגבול. החלפת הסיפור הפרטי בציבורי מערערת רבים, והיא דרמטית. גם שם עולה אשמה.

 

'אם אחזור להתרכז בסיפור ה'קטן' שלי, זה הופך אותי ללא ראוי.' ומה אם בדיוק להפך? שם, בהכרה המחודשת בחיי כפי שהם, טמון היחס בין עולמי הפרטי לעולם שמחוצה לי. שם מצויה פרספקטיבה, והבנה כי הסיפור שלנו אולי כלל לא 'קטן'. כדאי לראות איך מנכיחים מחדש חלקים מוכרים ובטוחים בסיפור האישי בשעה בה שטחים גדולים בחוץ הוחלפו בחלקים של קטסטרופה.  לכאב ולשבר ולפצע יש את מלוא המקום, אך כדאי שאלה לא יתפסו את כל המקום.

 

אם נאפשר לעצמנו לקחת, נוכל להעניק, תחושה טובה, רגעים של שמחה, רפסודה על פני מים גועשים. גם למי שחלקים בו קהו ואולחשו, וגם לנו שחלקים בנו אולי קהו ואולחשו.

 

שמור לעצמך את הזכות להיות מופתע (לטובה)
 

זה אולי תעלול מובנה בנו, שכדי להיות מופתעים, אבל באמת מופתעים, עלינו למעשה לחיות תחת הרושם שהיום שלפנינו, שהחיים עצמם, ידועים לנו מראש. שמה שהיה הוא שיהיה, שהיחסים הראשוניים שלנו כבר לעולם לא ייראו אחרת. שמי שאנחנו זה מי שאנחנו ואין מקום לדמיין חלופה. או לכל הפחות, תזוזה.
 

אני רוצה לדבר על הפתעה אל מול הכושר להיות מופתע. הפתעה המגיעה מן החוץ. מן החיים עצמם. הפתעה בקנה מידה דרמטי, אירוע מחולל המוביל לטוויסט בעלילה, התפצלות של שביל ידוע ומוכר ופנייה אל נוף אחר. זה דבר אחד לפעול באופן יזום מתוכנו כדי להשפיע על מציאות חיצונית קיימת, ודבר אחר להניח לאירוע חיצוני שאינו בשליטתנו, להעביר אותנו שינוי, לטובה. זו לכאורה עמדה פסיבית. שהרי אם אין לנו היכולת לשלוט באירועים שמחוץ לתחום האחריות הפרטית שלנו, מה הטעם להיתלות בהם?
 

כאן נכנס לתמונה הכושר להיות מופתע. כושר, המחכה ללא ידיעתו (או ידיעתנו) לשעת כושר. במובן זה, זוהי תלות נסתרת, חבויה. אירועי ה7.10 זימנו עבור רבים, ועבורי באופן אישי מפגשים שונים עם ניצולים ישירים מאירועי הדמים. נקודת אחיזה עיקרית שעלתה מתוך חוויה ממשית של קירות נופלים, הייתה הפעלת יחס פנימי אל הפתעה שהגיעה מבחוץ. נדירות הפעמים בחיינו בהן אנו נדרשים להעמיד את קיומנו במבחן, הפיזי והנפשי כאחד. ועבור רבים מאתנו, טוב שכך. בהכללה, המים שקטים תחת סירתנו, עם תנועות גלים גבוהים ו/ או נמוכים, אך כאלה המותירות אותנו בשיוט די בטוח, או לפחות כזה המצריך שימוש בתכונות המוכרות לנו, אלה שבשימושנו התדיר, גם כשהגלים סוערים עלינו.
 

שום טוב לא מגיע מחוויה קטסטרופלית. אלא אם יחסנו אליה בשעת התרחשותה, נובע מפתח שלא זכינו לפגוש בעצמנו קודם. וגם אז, הטוב זעיר, אך קריטי להמשך. כמו זרע שנטמן באדמה ועתיד להתגלות במורד הדרך. בכך, לזעירות יש נפח. אולי דרך אפשרית אחת להבחין בין קטסטרופה לאירוע טראומתי תהיה כזו; ישנן טראומות שנרשה לעצמנו לעבור פעם נוספת, פשוט כי נרגיש שהגמול העתידי עולה פי מאות מונים על המחיר שנשלם עליהן, בהווה. לדוגמא חווית הלידה, המוכנות לחוות מחדש את קריעת הגוף ובחינת הכושר לסבול. ודוגמא נוספת, להיות חייל בשדה קרב. אלה חוויות הנתפסות עבורנו כחלק מעולם הערכים והשייכות שלנו וכך היותן טראומות, אינן על פי רבים, הופכות לטראומטיות. אבל קטסטרופה? אותה אי אפשר לצפות מראש, או לפחות אין לנו דרך להתכונן אליה. זוהי חוויה המערערת אותנו מן היסוד ונמצאת במרחק יבשת מכל סדר קיים מוכר וידוע לנו. אותו סדר שאנו מחשיבים מותאם ואפשרי לנו לנשיאה. לכן, המחיר שנשלם על השתתפות והיחלצות ממשית ממנה, עשוי להיות גבוה מדי. לעתים אפילו יש מי שישלם, חס וחלילה, בחייו.
 

 דברים ששמעתי במפגשים היו 'בחיים לא דמיינתי שאצליח לבהות בציפור על ענף כל כך הרבה זמן ולהרגיש קצת הקלה בזמן שהשטח מפוצץ מחבלים'. או 'לא נפרדנו כל השעות האלה. היה לנו ברור שלא משנה מה אנחנו ביחד'. או 'לא כתבתי וטסאפ למשפחה, אבל בכלל. ידעתי שאם אני אכתוב זה אומר שזהו, הלך עליי. ממש התעקשתי על זה. אז כדי לחזור הביתה בחיים העדפתי להיות עסוקה בלחשוב על החיים שאחרי. לא להתעסק עם המוות. אני חושבת שזה מה ששמר עליי מלהיכנס להיסטריה.' האחת מצאה כוח בבהייה, כלומר התמקדות. האחר מצא כוח בשיתוף פעולה וברעות, כלומר שייכות. השלישית מצאה כוח בקפיצה מעל תהום ההווה אל החיים שאחרי, כלומר ניתוק.
 

הידיעה עבור מי שניצל מן האירוע ושרד כדי לספר (כלומר: לחיות) שהוא חי, עוברת לא פעם דרך המילה 'נס' או 'פוקס', מילים חשובות וחיוניות לנשיאת הרעיון כי יש רגעים בהם החיים מעמתים אותנו חזיתית עם חוסר שליטה (כמעט) מוחלט על נסיבות הרות גורל. אך יכול כי במרוצת הזמן ההתעכבות על הידיעה כי היה זה כושר פנימי נובע שהגיב למתקפת הפתע, בחר בפעולה, תסייע לקבלת אומדן אחר, אומדן של טוב, על עצמנו. זוכרים את הזרע שנטמן באדמה? כאן, בשלב הזה, נוכל לחזות בראשיתה של פריחה.
 

כדי להיות מופתעים נדרשת מאתנו יכולת, היכולת לנוע בתוך ההפתעה. אחרת אנו נותרים הלומים, בלתי מופתעים. מנושלים מן הזכות הפנימית לספר את הסיפור. האם ישנה דרך להתכונן להיות מופתע לטובה, מעצמנו או מן המציאות? כנראה שלא, לא כזו שאני יכולה לחשוב עליה. במובן זה, זהו טקסט ללא מוסר השכל ואין איך לעשות בו שימוש לפנים, אלא, לאחור. הנחמה יכולה להיות בכך – שאת הרשות הפנימית להיות מופתעים לטובה (ממשהו, ממישהו, מעצמנו) אפשר להפעיל גם זמן רב לאחר אירוע מפתיע, ולראות איזה שינוי זה עשוי לחולל במציאות חיינו ויחסינו.   

 

עניין, זה עניין
 

תגיד, את מי זה מעניין בכלל? ואת מי אתה מעניין? נשמע לי כמו "יאדה יאדה יאדה".

כמה קל לסגור לעצמנו את הפה.
 

אפתח בסיפור קטן, על שניים שנפגשו בגינת הכלבים בשכונת מגוריהם. לה היה כלב שחור ולו כלב לבן. הכלב הלבן היה גדול ומרשים, גובהו כגובה דוב, לפחות כך היה נדמה לה. דרך כתמי הצבע של הכלבים התפתחה מהר שיחה, וכה טבעית הייתה, שגלגלו ביניהם את הדברים כמו כדור מתוח. האיש, שזה עתה יצא לפנסיה שיתף אותה בסיפור חייו, פשוט כי היא התעניינה. הוא פתח בתיאור סוללת תפקידים רבי מעלה ואחריות בהם כיהן לאורך הקריירה, וסגר בחלקי היסטוריה פרטיים של משפחתו ושלו, בשכונה העוטפת את גינת הכלבים בה נפגשו. הוא היה נחמד ואדיב ובלתי אמצעי, והיא גם כן. ובכל זאת, משהו הבחין ביניהם. במעמד היציאה משטח הגינה ורגע לפני פרידה, כיווץ את גבותיו ושאל אותה, ובעצם את עצמו, שאלה; אני בכלל לא מכיר אותך, אז מה אני מספר לך את כל זה? חשכת הלילה לא נגסה בסומק המבוכה שעלה בלחייו. כמה פגיע וכן היה ברגע הזה, חשבה. היא לא אמרה דבר, רק חייכה וסימנה בידה ש'הכול בסדר' ונפרדה לשלום.
 

נראה כי האישה הניעה את השיחה דרך הבעת עניין פשוטה וכי זה תפס את האיש לא מוכן. תפס אותו בקטע טוב, ועדיין. כמו שקל לעתים להסתקרן, כך גם קל לא פעם להשתעמם. אלה פשוט דברים שאנחנו עושים, עדים למשהו או מפנים לו גב. וזה בסדר גמור. הרעיון כי מישהו פשוט מתעניין במה שאנחנו אומרים מוביל להשלכות על המציאות... יש לפנינו אוזן ועין ואנו מוצאים את עצמנו מספרים סיפור. ואז יש איזה רגע שזה מרגיש שסיפרנו 'יותר מדי'. שהסיפור מקבל מעמד של חשיפה. מה יש בו ברגע הזה? ומה הופך את אוסף הפרטים שמסרנו, ל'מדי'? שאלות...
 

אבל האישה היא לא העניין כרגע, לפחות לא עבורי. וגם לא העניין שהביעה בו. הרי באותה המידה שהאזינה, יכולה הייתה שלא. בנסיבות חלופיות, בשעה שונה, במצב רוח אחר. אקראיות המפגש לא פעם היא שתקבע מה נספר, וכמה. העניין הוא לנסות ולהבין מה קורה לנו כשאנחנו מרגישים לא מעניינים, משעממים. מעוררי פיהוק אצל האדם שמולנו. זה אולי יישמע מובן מאליו, אבל רבים מאתנו בכלל לא ניגשים לשאלה הזו. אלא ישר מניחים שאם אנחנו לא מעניינים, אז אין לנו מה לדבר. או להפך, לדבר 'יותר מדי' ולהרגיש נבוכים רגע אחרי. אבל אולי משהו בבסיס ההנחה הזו שגוי, מנווט את דרכנו, ומצר אותה.
 

מטופל תיאר בפני איך הוא מרגיש שמשעמם כל מני אנשים רנדומליים בחייו וזה גורם לו לרצות לא לדבר. התחושה כי משעמם היא עניין גדול אצלו, אך השהיתי את יחסי אליו. ובמקום אמרתי 'אז יכול להיות שאתה משעמם אותם, ו?' הוא הגיב ב'שאלה טובה.' מה שביקשתי לסמן, זה את ההנחה המוקדמת שלו כמשוכה שמצמצמת את הדיבור שלו. ואילו תהייה אחרת על אותה הנחה קבועה, עשויה להקטין את חשיבותה בעיניו, אז אנחנו משעממים חלק מהאנשים, שיהיה.
 

הדברים לא עד כדי כך פשוטים כמובן, אך העברת ההנחה המוקדמת ממצב של 'עובדה' למצב של 'שאלה', יכולה להשיב אלינו את העניין שלנו בעצמנו, על פני לתלות אותו (רק) בחסדי אחרים. עם כלב או בלעדיו.

​

אדם בתוך עצמו הוא זר
 

עלי מוהר זכרו לברכה אמר פעם כי חברות אמת היא כמו עפיפון. פעם מתרחקת ופעם מתקרבת, אך העוגן תמיד ישנו. זה הפסיכולוג שלי שהפנה את תשומת לבי בזמנו, לרוח המנשבת אל אותו עפיפון. 'הקשיבי לרוח, יש בה חוכמה. נסי להבין פחות', אמר והציע.
 

מטופל הביע בפניי תלונה, כי לא משנה כמה חייו מתמלאים בעשייה חיובית וראויה, הוא מרגיש יותר מדוכא וחסר חשק. ביחס ההפוך שמייצר עבור עצמו, בין לעשות (למישהו) טוב ולהרגיש (עם עצמו) רע, הוא מבחין בדבר בעל ערך: בשעה שפועל הוא שואב הנאה וסיפוק, אבל ברגע שאחרי חווה התרוקנות ומין תפלות של חוסר טעם. ההתרוקנות מכה בו חזק, מעייפת אותו, והוא תוהה בקול. מה אני עושה 'לא בסדר' כשבפועל כל מה שאני עושה הוא כל כך  'בסדר'? ובאמת, קשה לי שלא להתרשם ממה שעושה, יוזם ונוטל על עצמו בחייו, נוכח גילו הצעיר, ובהתחשב בחיים ה'לא בסדר' שחי עד לא מזמן. ועדיין, משהו בו נמוג.
 

בחיים ההם הוא היה 'בד ניוז', לעצמו בעיקר. אין סוף הרס עצמי, יומיומי, ועמידה על פי תהום כברירת מחדל. אני מבקשת ממנו להציץ מחדש אל החיים ההם ולתאר בקול איך היה לו לחיות אותם. תוך כדי שמדבר אני שמה לב לאיזו תנועה אחרת בעיניו. פתאום חלק שהיה רדום בו מתעורר חרף התכנים הקשים שמעלה. ידיו מתחזקות ומצטרפות לסיפור, כמו אוספות את המלים כלפי מעלה, שלא יאבדו. אנו מתחילים ללקט מלים ומשפטים שפיזר בחדר, כאלה שנראה כי מחזיקות באיזה ערך מוסף; לא ראיתי בעיניים, בעיקרון צרחתי ורקדתי כל היום, הייתי אש, רציתי למות, הייתי שייך למשהו.
 

אני מזהה בדיבור שלו להט, תשוקה. עולה בי תחושה של רעב ושובע במקביל, מין דמיון של סיפוק מסוג לא רגיל. 'הם מוכרים לך החיים ההם, הם שלך', אני אומרת, והוא מיד נענה בחיוב להצעתי. 'והחיים האלה, של עכשיו, הם פחות מוכרים לך איכשהו. אני חושבת שאולי יש בהם משהו זר', אני מוסיפה ודבריי מתקבלים בשתיקה. הדבר הבא שזכור לי מהפגישה ואולי העיקרי שבהם, הוא הבכי החרישי שליווה את הודאתו הפשוטה כי למעשה בחיים היום, אין לו ממש חברים. כלומר יש, אבל אין לו ממש חברויות. זה דיוק מעניין, חשבתי, העמידה על ההבדל בין חבר וחברות. כי חברים יש, והקשבה יש, ועמידה לצדו בעת הצורך, יש גם כן. אז מה בכל זאת אין?
 

'אין את התחושה הזאת, של הלא לחשוב יותר מדי. של הפשוט להיות ולעשות כיף ביחד. יום אחרי יום. היום יש מין כובד, ניתוח יתר של מה היה והאם אמרתי את הדבר הנכון. אני עייף...'

ברגע הזה נזכרתי באותו עפיפון מונף אל על, נע ונד ברוח הטובה, וגם בסערה. העפיפון של עלי מוהר, החברות הזו עם האוויר המסיע והנוכחות הפשוטה בעולם. אולי שם, בתיאור הפשוט כל כך לכאורה הזה, טמונה חוויה מוכרת? אני חושבת שכן.
 

סיפרתי לו על העפיפון, ככה פתוח, מבלי לחשוב יותר מדי. הוא אהב את זה, אפילו כשלא בדיוק הבין. הוא אהב את הצבעים שהעפיפון עוררו בדמיונו. אז הבנו יחד משהו על החיים שחי בהווה ועל הזרות ששוכנת בהם. אולי לא הצלחנו לאתר בדיוק את המרכיבים של אותה הזרות, אבל הצלחנו משהו אחר. לפרק במעט את הקשר המובנה לכאורה, בין 'לעשות בסדר' ל'להיות בסדר'. שם התחלנו לשרטט מפה ובה ארבעה כיווני אוויר; זר, מוכר, בסדר ולא בסדר.
 

אי שמירת מרחק עשוי להוביל לתאונה, ובכל זאת לפעמים ניסע קרוב מדי ביחסים

 

אנחנו מאותתים לימין כדי לשוב למרכז הכביש והרכב שלפנינו מזדחל ב70 קמ"ש. אנחנו ממש ממהרים וההוא מזדחל כמו צב. מה יש לו, זה נתיב עקיפה. נתקרב אליו ונהבהב עם הפנסים הקדמיים ואולי אפילו נצפור לו. הצדק יהיה לצידנו, אין כאן שאלה. אבל האם זה יהיה שווה לנו את המחיר שאולי נשלם על קרבת יתר? אנו ממשיכים להבהב לו, לאיש החביב והזקן שברכב, או אולי זו אישה שדעתה מוסחת. ואולי זה מישהו שמסיבות לא הגיוניות החליט לעשות 'דווקא'. משהו קורה אצלנו, התסכול עולה... הפה מתחיל לשרבב איזו קללה עסיסית. אולי נפסיק כעת ונפעל אחרת? נראה שכבר שילמנו איזה מחיר בשם אותו הצדק, וחבל.

דוך או בסיבוב.

 

הפיתוי להיות צודקים אינו עוסק בצדק, אלא לכאורה. הפיתוי ללכת "דוך" מעורר את הפנטזיה הקמאית שלנו, הפשוטה; אם נצעק מספיק חזק את אותו המסר נצליח לשנות משהו במישהו ואולי נגרום לו להיות פחות הוא ויותר אנחנו. זהו סוג של קרבה-מדי (Too close) שכולנו לבטח פגשנו מתישהו בחיים, בעצמנו ו/או באחרים;  פעוט משתולל כי לא קונים לו ממתק, ילדה שמטיחה באמא את השאלה 'מה את רוצה?', אהוב המחוסר תשומת לב ודורש מאהובתו יחס, שוב ושוב. כולם צודקים. הפעוט צודק כי בלי ממתק זה לא כיף והילדה צודקת כי אמה לא מבינה אותה, והאהוב צודק כי הוא חווה דחייה. הצדק מרחיק מהם את מבוקשם, ובאמת ברגעים מסוימים (ובשלבי התפתחות שונים) כל העומד לרשותנו זה דווקא הכושר להרחיק. משהו מושך אותנו לשם ועולה על המחיר שאולי נשלם בשם תביעה נשנית מהאחר. מהו מוקד המשיכה, אולי כוח מדומה, ומה אנו חוששים לגלות אם נלך "בסיבוב"? זו הדרך הארוכה שהיא קצרה יותר.

 

אני רוצה להתבונן בפנטזיה לשנות את האחר, כלומר להתקרב-מדי, דרך התאונה הממשית ביחסים שיכולה לעורר. אבקש להביא שכבה מתוך מקרה אנושי המשובץ ברצף תקלות ביחסים בין אב ובתו.

ההורים התגרשו כשהבת הייתה ילדה קטנה ואמה ניתקה יחסים עם ילדיה כמעט לגמרי, מסיבות שאינן ידועות להם עד היום. האב לא התאושש מהשבר שפילח את חייו לשניים, גם עשרים שנה אחרי. הוא מרגיש חסר תועלת כעניין שבשגרה, כך לדברי בתו ותמיד ניסה להיות מעורב בכל צעד ושעל בחייה, כמין פיצוי על היעדר אמה. הוא לא מצליח לטפח קשר זוגי וחש פספוס נוכח הבחירות המקצועיות שעשה בחייו. עכשיו, כשנושק לגיל הפנסיה, נראה לו שכבר "מאוחר מדי". הוא עוסק תדיר וללא הצלחה בניסיונות לקרב את בתו אליו והכי רחוק שמגיע, זה לקרב אותה-מדי.

 

הבת, חיה חיי עצמאות והגשמה במרחק שתי טיסות מאביה ומטפחת קריירה כפיזיקאית לצד זוגיות יציבה. היא אוהבת את אביה ודואגת לו תמיד, ובאותו הזמן מרגישה כבולה לכל תביעה מצדו, לשיחה ולמפגש ולמעורבות בבחירותיה אשר מעבר לים. על אף שתפסה מרחק גדול והבטיחה את הרכב שלה מפני הפנסים הקדמיים של אביה, היא לא מפסיקה להסתנוור. אביה רוצה נואשות להרגיש נחשב בכל פינה אצלה, וכך מתעוור נוכח הפינות בהן מצוי וחי. שם, במקום הזה הפנטזיה כי "מאוחר מדי" לא עומדת לו. הוא משוכנע שיצליח לשנות משהו בבתו, שיפעל לטובתו. ככל שהדבר טבעי, אנושי, מכמיר לב באיזה מובן, מטריד, הוא מימש על פני שנים אין סוף פעולות של אי שמירת מרחק; הטיח בפני בתו, ובצדק, כמה היא רחוקה ממנו ולא נועצת בו. עוד גער בה על כך שלא נתמכת על ידו מבחינה רגשית. לצד זה מבטא ביקורת על כך שבחרה להינשא ולחיות את חייה שלה. הוא צודק בכל, הילדה הכזיבה והתפתחה לכדי נפרדות. בגוף, אך לא ממש בנפש.

 

הצרה מתחילה ולמעשה נמשכת מאחר ואביה לא מפסיק להיות צודק והיא לא מפסיקה לחוש אשמה על כל תגובה שלא תהיה אליו. במובן זה, פעולותיו הרציפות 'הצליחו'. האשמה שהבת נושאת על הזכות להיות נפרדת, מביאה אותה לא פעם לכדי הכרה מעורפלת, חרדה, סחרור. איפה הוא מתחיל והיכן היא נגמרת? זה לא ממש ידוע לה לבד מהגבול הגיאוגרפי שקבעה לעצמה, ואנו מזהות פוטנציאל לתמורה בדיוק שם: במרחק שקבעה עבור עצמה טמונה תקווה ואפשרות לחלקים של גאולה, משום הבחירה במרחק.

 

כשהפניתי אליה שאלה פשוטה כמו 'אבל מה את רוצה ומה לך חשוב?' ענתה במבט מבולבל שהיא 'פשוט לא יודעת...'. שום דבר פשוט לא היה במלים שלה. את השאלה הזו הפניתי אליה אחת לכמה חודשים והתשובה נשארה פחות או יותר זהה בכל פעם. מה שבכל זאת כן השתנה, היה האופן בו אמרה את המלים. זו הייתה תנועה בין תדהמה – איך אני לא יודעת מה אני רוצה, לתבוסה – אני כנראה לעולם כבר לא אדע, וכעס – איך יכול להיות שאני לא יודעת?

 

במבט רוחבי ניכר כי מגולם בשאלה החוזרת ערך בפני עצמו, והוא ערך ההרחקה מהאחר לטובת קרבה אפשרית אל עצמה. משהו בהרחקה, עשוי למנוע את התאונה הבאה. באחת הפעמים בה שאלתיה השיבה מחדש כי היא לא יודעת אך הוסיפה כי 'הגיע הזמן להתחיל לברר'. עבורי זו הייתה קריאה לפעולה נוספת. זה היה לפני שנה בערך ומאז אני משמשת לא פעם כ'שוטר תנועה'; בכל פעם שאביה משתרבב לשיח אני מפנה אותו ל'כביש אחר'. פעם במשרוקית, פעם בתנועת יד ופעם במגפון. למען הבירור המסוים, נדרשת יד של מפלסת. השלגים שבפתח ביתה טרם נמסו והגישה אל הנתיב הפרטי שלה עוד חסומה, זה בעבודה. בפעם אחרת שאלה דבר מעניין ואף קריטי.

​

אולי על קבלה, אולי על ייאוש. 'אבל מה אם לספוג את כל הפצעים והחבלות ביחסים אתו זה הכי קרוב שיכול להיות בינינו?'

​

ומותר, ומותר לדבר!

​

1) "כשאדם מדבר עם עצמו, הוא קצר ותמציתי ולא שומע התנגדויות. אבל כאשר מזדמן לו אדם נוסף, מתחילה ומתעוררת שיחה והתחושות הגולמיות נמהלות ומתרחבות וממונולוג עצמי נעשה דיאלוג, שמגדיל את טווח הביטוי וגיוון המחשבה. לפיכך נתחיל בהצדקת עצם הדיבור בקול על יצירת אמנות."
 

2) "בשיעורי אמנות... התלמיד מציג את יצירותיו רועד מפני הביקורת ואילו שאר הסטודנטים נהנים מההצגה... התלמיד המציג מפחד, נבוך, הוא מגמגם, הוא מסמיק, הוא נעלב. הוא לא יזכור הרבה ממה שיאמרו ויעוות את מה שכן יזכור. בקיצור הוא רוצה לקבור את עצמו. שאר התלמידים יבינו כל אחד לפי הבנתו... יצחקו כאשר יש ממה ויהיו בטוב עד הגיע תורם. וכאשר תורם מגיע, הגלגל מתהפך. יוצא מזה שהלמידה האמיתית היא כאשר מדברים על מישהו אחר".
 

המובאות מתוך ריאיון שקיים דני קרמן עם המורה לאמנות יאיר גרבוז, ושפורסם בבלוג של קרמן. לא יכולתי שלא להביאן כפי שהן, ולמען האמת, לא חלפה בראשי המחשבה לנסות. ברשותכם אקדיש את הטקסט הפעם לזכותו של הדיבור (ולחובתנו לדבר). אחלק את דבריי לשלושה חלקים ואשתדל ללכת עקב בצד אגודל עם טענותיו של גרבוז.

​

דיבור בקול: בציטוט נטען כי המונולוג בראש תמיד מתקבל על ידינו ללא שאלות ואולי בשל כך אין לנו סיבה להכביר במלים אלא לומר לעצמנו את מה שעל לבנו, ודי. לעתים זה כך, בהחלט, אך לא פעם זה דווקא אחרת לגמרי... המונולוג בראש עשוי להיות מתיש ומלא בסתירות וסייגים פנימיים ובעל דינמיקה משתנה. פעם קול זה חזק ותובעני, ופעם קול אחר. אך נראה כי גרבוז מבחין בדבר מהותי ועומד על יעילות השיח הפנימי ה'כל יכול' אל מול יעילות השיח במפגש עם מציאות מסוימת. במידה והשיח הפנימי נקי מסייגים, אפשר לדמיין שיוציאנו 'מן הכוח אל הפועל' די במהירות: חשבנו מחשבה בהירה וצלולה והלכנו לעשות משהו 'בלי לשאול שאלות', ככה פשוט. אך כאן עולה תהיה לאיזו פעולה נצא והאם תהיה מעורבת בה למידה, התפתחות, הזדמנות להעמקה. ובמידה והשיח הפנימי רווי מתחים כפי שקורה לנו לעתים, יכול והפעולה הממשית תתעכב עד כדי תוכחד. גם כאן נתהה כמה למידה והתפתחות נחווה בתוך חלל של הימנעות. כך או כך, פחות משנה הקול האחד או ריבויו של זה בראשנו, אלא יעילות הדיבור בחלל נטול גבולות. לא תמיד נזדקק לשינוי, תמורה, העמקה, אלא דווקא לשמר רצף של פעולות ידועות מראש. זה תלוי ומשתנה, וכל מקרה לגופו. אך בשיח על אמנות בקרב תלמידים המוכשרים לעשיית אמנות לפי גרבוז, חשוב הדיבור בקול. אולי מובלעת כאן ההנחה כי יש מה לקבל בתמורה למתן קולנו, לחלל שאינו ריק. כאן אני סבורה כי הדיבור בקול והשיח הטיפולי נפגשים, כעמדה. ישנה הנחה רווחת אצל מטופלים כי לא יהיה להם על מה לדבר בפגישה ובמבט לאחור הם חווים לא פעם פליאה נוכח הדברים שדווקא כן דיברו עליהם. הפער בין ההנחה על היעדר דיבור להתבוננות בקיומו של תוכן מילולי מעורר חוויה חשובה של גילוי ושל עושר פנימי, על פני ריק או ידיעה מוקדמת. במובן זה היעילות בדיבור גוברת על ההימנעות ממנו, דווקא מכורח הספונטניות המובנית בו.       
 

דיבור עם מישהו: בחודשים הראשונים לחייו התינוק מדבר בקול על מנת להתריע ולכוון ולא כדי לשוחח, כלומר הדיבור בקול תכליתו להשאירנו בחיים. לפי גרבוז, המעבר ממונולוג לדיאלוג, יש בו הזדמנות לעוררנו לחיים. כשדברי האחר מחלצים מאתנו רעיונות חדשים, מחשבות מתגוונות ומבעים נוכחים, משהו בנו מתחייה, כלומר נחיה-מחדש. מכאן שבדיאלוג טמונה אפשרות להיזכרות בחיות שבתוכנו. זהו רגע להאט ולחשוב, אילו תחושות המונולוג מעורר בנו ואילו תחושות מעוררת בנו השיחה? כמו קודם, גם כאן. כל מקרה לגופו, והרי ששיחה עם מישהו שלא נעים לנו במחיצתו איננה רצויה, ולעתים השיח הפנימי הוא הדרוש לנו מכל עבור נוכחות פנימית או חיצונית. טיפול עם כוונה לעורר זה טיפול הלוקח על עצמו משא. וזה דבר חיוני. הרי ישנם רגעים שמטופל יחווה מועקה, תקיעות ותסכול מתוך התכנים המעסיקים אותו. וזה לא קל ובטח שלא מרגיש מחייה, כי אם מכביד, מפיל. אך הדיבור עם מישהו על התכנים הללו בקצב ובמרחק הנכון על פני הנטייה הטבעית להעלים מהם עין, הוא ההולכה אל עוררות מחודשת. מועקה אליה נוצקת הבנה מסייעת לכוח נשיאה מסוג חדש. ובעבור זה נדרש שותף רציף למסע, שידבר גם ושיביע בנו עניין.
 

דיבור על משהו: גרבוז עומד על פער משמעותי אשר לי, בהקשר של לימודי אמנות, היה חדש; המרחק בין חווית התלמיד לביקורת ישירה אל מול חווייתו נוכח ביקורת על עבודות חבריו, קריטי. הוא מסמן את הפער דרך יעילות הלמידה, והיעדרה. כששיעורי הבית שלנו 'על דוכן העדים' נרצה לקבור את עצמנו ומתוקף המתח שיתעורר בנו, לא נהיה פנויים כלל ללמידה. וכשאלה החברים שלנו שנדרשים להצדיק את עבודתם או פשוט לקבל את חוות דעת המורה בפני הכיתה כולה, נצליח לקחת מזה משהו. יוצא מכך שתנאי מקדים ללמידה וספיגה מיטיבה של ידע הוא מקום בטוח. ומקום בטוח, לפי התרשמותו של המורה, נקנה לרוב ממרחק. דיבור על משהו שאינו אנחנו, תמיד יוביל אלינו. זו אולי התחבולה הגדולה בטיפול, באמנות, ובחיים בכלל. רוב מה שנאמר או נעניק לו יחס יעיד עלינו, במובן זה או אחר. וזו, אם נקבלה, תחבולה טובה ויעילה. הביבליותרפיה לצד הדיבור החופשי והאסוציאטיבי, חוברים במקום הזה כעמדה מקדימה; לא פעם נרגיש תקועים בדיבור בקול או בדיבור עם מישהו. התוכן שנעלה יהיה קרוב מדי ותידרש פעולה של הרחקה. האפשרות להעביר את הדיבור (על עצמנו) עם מישהו, לדיבור (עם מישהו) על משהו, יקנה תחושת ביטחון מחודשת, או לכל הפחות יפחית מתחושת האיום שהתכנים מפגישים אותנו עמה. לא פעם בטיפול ניתקל ב'חומה' פנימית של תסכול, הדיפה, כעס. אלה הנושאים שנעלה שיקימו את החומה וכדאי שלא נמהר 'לשבור' אותה. אם נצליח להתבונן בה אולי ניטיב לראות לא רק את ההגנה שיוצרת עבורנו, אלא את החלקים הפגיעים הזקוקים לה. החלקים הללו, הם לא אנחנו כי אם משהו בתוכנו. כאן נוכל מתוך הדיבור על משהו, גם לקרוא חלקים בנו, אחרת, ופחות לרצות 'לקבור את עצמנו' אלא לחבור לעצמנו.

​